אז מה נקבל על עצמנו?

בתחילת השנה, בימי ראש השנה וכיפור, רבים מנסים ומקבלים על עצמם סוגים שונים של "קבלות". אני חושב על זה הרבה, כי באופן כללי אני נוטה להיזהר מאוד עם קבלות, בגלל סיבה פשוטה ואולי משונה קצת- כי הרבה פעמים בניגוד ל"מקובל" אני נוטה לעמוד בקבלות הללו ולאט לאט העומס הולך וגדל וכבר לא נשאר לי זמן ביום. כלומר- לפני כמעט עשרים שנה קיבלתי על עצמי רשימה די ארוכה של הספקי לימוד יומיים שמאז הפכו להיות לחם חוקי. במאמר מוסגר אולי בכל מילה קטנה בעניין- אין כמו קבלות לימוד יומיות, קטנות ואלגנטיות, כדי לכסות שטחים אדירים של לימוד. לדוגמא? פרק יומי בתנ"ך פירושו לסיים את התנ"ך פעם בשנה, חמישה פרקי תהילים יומיים פירושם ספר תהילים חודשי ושתי משניות הופכות לש"ס בתום שש וקצת שנים. זה מדהים פתאום להסתכל אחורה אחרי שש שנים ולראות כמה הספקת מעשרים דקות ביום... סוף המאמר המוסגר. אולם אותם לימודים קטנים, שלעיתים הוספתי עליהם תוספות חדשות הפכו את היום לעמוס מידי ולכן אני חייב לשקול, ברצינות ולאורך זמן, כל תוספת וכל קבלה נוספת. אחרת פשוט לא אעמוד בזה. אפילו תוספות קטנות כמו לחזור לומר "קרבנות" לפני התפילה אחרי ההפסקה בישיבה לקחו לי חודשים של התלבטויות וחיבוטי נפש.

אבל אז חשבתי שוב... משום מה קבלות אצלי קשורות דווקא ללימוד, להספקים, לעיונים וכיוצא באלה וזו נראית בעיה, כי מה עם מידות, ויתורים, לא לכעוס על הילדים או לאכול פחות סוכר? אבל, אני באמת ובתמים סבור כך- סידור של היום יום סביב לימוד תורה, עיון אמיתי והכרת דברי חז"ל באופן שיטתי ומקיף הם הכרחיים כדי להיות "יהודי טוב". זה לא רק משנה את היום, את הידע התורני, זה משנה אותך. מי שמצליח להקיף שטחים באופן מסודר- כל עולמו הרוחני משתנה לא מבחינת הידע אלא גם מבחינת הגישה והאישיות. הוא פחות כועס, הוא יותר מקבל, הוא מבין שיש גוונים ודקויות ושיטות שונות ודברי חז"ל שיכולים לומר כך ואז אחרת והאמת יוצאת איפה שהוא באמצע. אז אם כבר קבלות? בלימוד.